פירושי רד"צ הופמן על ויקרא כ״ו:א׳

1 הוספה כהקדמה לברכות וקללות

2 ויקרא כו: א-ב. לפני התוכחה והאזהרה לשמירת מצוות ה', באו עוד חמש דרישות חשובות שאפשר לראותן כהוספה על חמש דברות ראשונות מתוך עשרת הדברות, וכיסוד לכריתת הברית שבאה אחר כך, בדומה לזה באה בשמות לד, יא-כו, לפני כריתת הברית, עשיריה של מצוות:

3 א. איסור עשיית אלילים, השוה לעיל יט ד. זה אוסר עבודת אלילים ואפילו עשייתן.

4 ב. איסור פסל ומצבה. "פסל" – אף אם הכוונה לעשות דמות אלקים חיים, "מצבה" – שהיתה עוד מותרת בימי האבות, אבל אחר-כך נאסרה מן התורה, משום שמנהג עכו"ם זה היה מביא לידי פולחן אלילים, השוה דברים טז, כב.

5 ג. איסור אבן משכית במדבר לג נב לפי ספרא ומגילה כב: הוא איסור לרצף באבנים שטח אדמה מחוץ למקדש "משכית" מן שכה - שכך, כסה, כדי להשתחוות עליו לפני ה'. ייתכן שהיה מנהג לציין שטח ארץ שמצאוהו ראוי לעבודת ה' על ידי כיסוי באבנים או באבן אחת גדולה ולהבדילו מן הסביבה, כדי להשתחוות עליו לפני ה', והתורה אסרה לעשות זאת מחוץ למקום הנבחר לה'. ה' בוחר לו את המקום, לעשות אותו מקום תפילה ואסור לנו לבחור אותו כרצוננו, ראה דברים יב ד ואילך. אם אנו משתחווים במקומות שאינם מובדלים עלידי אבן משכית, הרי אנו עושים זאת, כפי שמעיר הירש, משום שרואים אנו באותו שטח חלק מסביבת בית המקדש. לפי ביאור זה מקביל איסור זה לצו החמישי "ומקדשי תיראו". מתוך יראת כבוד כלפי המקום אשר ה' בחר בו, אין לנו להפריש מקום אחר כמקדש.

6 התרגום של אונקלוס, "ואבן סגידא" = אבן להשתחוות עליה נראה כמתאים לדעה זו. אבל יונתן, הבין כנראה, את הפסוק באופן אחר, שהרי הוא מתרגם: "ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה, ברם סַטיוּ חקיק בציורין ודיוקנין תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגוד לה'". לפי תרגום זה פירוש "אבן משכית": אבן חקוקה ציורים מן "שכה" - הסתכל, השוה במדבר לג נב. הביטוי "למגחן עלה" בא ללמד שגם השתחוויה פשוטה, בלי פישוט ידים ורגלים, אסורה. הביטוי "השתחווה" מציין גם כריעה פשוטה, כפי שאנו למדים מירושלמי עבודה זרה ד א. אבל במקדש מותר היה לעשות סטיו בציורים ודמויות. "סטיו" מציין, ברגיל, אולם של עמודים στοά, אולם בתרגום למגילת אסתר א, ו תרגמו "רצפת": "סטיו כביש", מרצפת הקרקע, אך אפשר, שכאן הוראה אחרת יש למלה, ואולי נשתבשה הגירסא. ברם, הפיסקה "לא למסגד לה", אומרת, שגם במקדש אסורה ההשתחוויה על אבנים בעלות צורות ולכן נראה שלפי תרגום יונתן יש בפסוק שלפנינו שני לאוין: מחוץ למקדש אסור להעמיד אבנים "למגחן עלה", כלומר: אפילו לשם כריעה פשוטה, ואילו במקדש היה זה מותר אבל אסור "למסגד לה" בתפילה, ואם כן, היה פישוט ידים ורגלים בפני הציורים אסור. קרוב לוודאי, שיונתן שאב את ביאורו מתוך מכילתא דרבי ישמעאל, שאינה מצויה אצלנו, ואנחנו מחזיקים בביאור זה של "אבן משכית", משום שיש לו סמך בס' במדבר לג נב כך מבאר גם הרשב"ם.

7 אולם ייתכן, שגם הספרא וגם התלמוד כיוונו לביאור זה, אלא שהתורה השתמשה בשם “אבן משכית" מפני שהיה מנהג להעמיד אבנים מצויירות לציון מקומות התפילה, מכל מקום אסורה ההשתחוויה גם על אבנים אחרות. כנראה, שלפי תרגום יונתן מתכוון הכתוב לאסור אבן מצויירת כדי להרחיק את פולחן האלילים. וזה גם נרמז בתרגום ירושלמי "ואבן דטעו", אבן של הטעות, כלומר: של עבודה זרה, ושמא היתה "אבן הטועים" במשנת תענית ג ח, שריד מפולחן עבודה זרה עתיק?. הפשיטתא מתרגמת: "וכאפא דסגדתא לא תעבדון בארעכון ואל תסגדון להון". גם היא, כמו יונתן, הבינה שיש כאן שני איסורים, אבל מתרגמת "אבן משכית" כאונקלוס. מלבד זה נראה שיונתן ופשיטתא הבינו, ש"לא תעשו לכם אלילים ופסל" הוא הלאו הראשון, ו"לא תקימו לכם" מוסב רק אל "מצבה".

8 "כי אני ה'". נימוק לכל שלושת הלאוין: